שקועה במחשבות

"מה אומרות עינייך סופי?";"לאן נדדו מחשבותייך?"

התרגלתי כבר למטר השאלות שנחת עלי. התרגלתי והתעלמתי. חייכתי את החיוך המסתורי שלי ושתקתי. בדרך כלל, המחשבות שלי הן המפלט שלי והן שלי בלבד. אבל היום אני נסערת מהגילוי ואני חייבת לספר מה קרה.

ישבתי כרגיל בפינת הגן הקסומה שלי. ריח הפרחים מילא את נחיריי והסתכלתי מסביב. בדרך כלל, אני שוקעת במחשבות, אבל אני עדיין מריחה את ריח פרחי הגן ושומעת את הרחשים מסביב. הפעם זה היה שונה. כבמטה קסם, הגן נעלם וגם ריח הפרחים. מצאתי את עצמי מטיילת ביער.

ההליכה ביער הייתה קשה. העצים הגבוהים סגרו עליי והרגשתי תחושת מחנק. היו כמה שבילים מסביבי, אבל הם היו מעגליים. כל שביל שניסיתי, החזיר אותי לאותו המקום. לא רציתי להיות שם ולא היתה לי דרך מילוט. התיישבתי ליד אחד העצים, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. הכל מסביבי נדם. רחש הרוח, ציוץ הציפורים. הכל השתתק ואז שמעתי אותו.

"סופי? את ערה?"

פקחתי את עיניי ולא הבנתי מה קרה ואיפה אני. משהו כאן היה לי מאוד מוכר. הרגשתי שכבר הייתי כאן בעבר. מרחוק ראיתי את פילפילוני, הפיל הורוד שליווה אותי במחשבותיי כשהייתי קטנה יותר. תמיד חשבתי עליו כעל דמות מצוירת, אבל עכשיו הוא היה ממש כאן. כלומר, אמיתי. ממש פיל ורוד שרץ לקראתי, נופף בחדק שלו וקרא לי. הייתי בטוחה שאני חולמת, אבל אז הרגשתי כאב חד ביד. הסתכלתי וראיתי שנחתכתי ממשהו ויורד לי דם. הסתכלתי מסביב וראיתי דמויות נוספות. הברדלס שרכבתי עליו לפני כמה ימים, הצטרף לפילפילוני ועל גבו, נלה, החברה שלי. לא הבנתי מה קורה. חשבתי שאני חולמת וניסיתי להתעורר, אך לא הצלחתי.

"בואי סופי, תצטרפי אלינו. אנחנו הולכים לחקור את העולם המוזר שהגענו אליו" אמרה נלה. פילפילוני והברדלס, שלא ידעתי את שמו, עמדו והסתכלו עליי.

"אני לא מבינה מה קורה כאן. להיכן נעלם הגן שלי? איך את מכירה את הברדלס שלי? מאיפה הגיע פילפילוני?"

כולם התחילו לדבר ביחד ולא הבנתי כלום. הברדלס שראה את מצוקתי, השתיק את נלה ואת פילפילוני.

"לאט לאט חברים. אתם מבהילים את סופי. גם לנו העולם הזה זר, אבל אנחנו נמצאים כאן כבר כמה זמן וגילינו כמה דברים".

שוב החלה מהומה כאשר נלה ופילפילוני מתחרים זה בזו. שוב היסה אותם הברדלס.

"קוראים לי ברוטוס. את חשבת עליי לפני כמה ימים, זוכרת? אפילו רכבת עליי. פילפילוני אומר שהוא זוכר אותך. פגשנו כאן כמה דמויות וכולם נוצרו מתוך המחשבות שלך".

"מה? זה לא יכול להיות. אתה מדבר שטויות. ואיך נלה קשורה לכל זה? היא חברה שלי מבית ספר. כלומר, היא ילדה אמיתית. אתם פשוט יצורים דמיוניים".

"כן", אמרה נלה, "זה מה שאנחנו מנסים להסביר לך. את מכירה את האמרה שמחשבה יוצרת מציאות? אז את יצרת יקום שלם. מציאות אלטרנטיבית".

"אני לא מאמינה. את מדברת שטויות. איך את מסבירה את העובדה שגם את כאן?"

"בואי איתנו לכיכר שבהמשך היער ותביני הכל. תפגשי שם עוד מכרים שלך".

הבנתי שאין לי ברירה, אז הצטרפתי אליהם. הם מצאו שביל שמוביל אל מעבה היער. הלכנו בשביל עד שהגענו למעין כיכר. זו היתה קרחת יער מוקפת בעצים גדולים. הכיכר המתה חיים. ראיתי את פוני, הסוס שלי. היה שם גם בראוני, ברונטוזאורוס, מתקופת הדינוזאורים שלי. אפילו יוני, החד קרן היה שם. אבל את תשומת ליבי משך נלסון, האדמירל מהתקופה הפיראטית שלי. הסתכלתי סביב וכמעט שקעתי במחשבות, אבל הרגשתי שהמחשבות חסומות בפניי. נלסון ניגש אליי, ביקש מכולם להתיישב ולשמור על השקט, והחל לדבר.

"תראי סופי, חוץ מנלה, כולם כאן יצירי דמיונך. פרי מחשבותייך לאורך השנים. כל אחת מהדמויות כאן. ליוותה אותך בתקופה מסוימת בחייך. עד אתמול, כל אחד מאיתנו חי בעולם משלו. הבוקר חל שינוי. פתאום נמשכנו כולנו לכאן. את יכולה לתאר לעצמך איזו מהומה היתה כאן. אבל אז הגיעה נלה. אני חושב שכדאי שהיא תמשיך מכאן".

נלה כחכחה בגרונה. "תראי, סופי, אנחנו לא ממש חברות. כלומר, אנחנו לא ברוגז, אבל אין בינינו קשר. תמיד חשבתי שאת סגורה בעולם שלך ואף אחד מסביב לא מעניין אותך. תמיד חייכת את החיוך המסתורי שלך ולא ענית לשאלות. אתמול, בלילה, הרגשתי גירוי בכפות הידיים. לא הבנתי מה קורה לי. אחרי כמה דקות שמעתי אותך. הבנתי שאת מדברת אליי אבל לא הבנתי איפה את. הקשבתי לך ושמעתי אותך מספרת לי על פילפילוני, על יוני, על ברוטוס, על נלסון ועל כל מי שנוכח כאן. על כל אחד מהם אמרת לי שהוא אמיתי. אבל ממש אמיתי. הייתי בטוחה שאני חולמת. אני עדיין צריכה לשכנע את עצמי שזה לא חלום. בכל אופן, כשפקחתי את עיניי, הייתי כאן וראיתי את כל החברים שלך והם נראו לי ממש אמיתיים".

"ואז", התפרץ בראוני, "הילדה הזאת, שלא הכרתי, פנתה אליי והיא ידעה מה השם שלי. ככה היא הסתובבה בינינו וקראה לכל אחד בשם שלו. תביני, אנחנו מופיעים אצל הרבה ילדים. כלומר, לכל אחד מאיתנו יש את הילדים שלו. וכל ילד נותן לנו שם מיוחד".

פילפילוני, שהיה שקט עד עכשיו, ביקש את רשות הדיבור. הוא תמיד היה מנומס כזה. "אחרי שנרגענו קצת, נלה הסבירה שהיא לומדת איתך ושבמהלך הלילה את סיפרת לה על כולנו. רק אז הבנו מה קרה. רוב הילדים לא מספרים על החברים הדמיוניים שלהם. אני לא יודע למה הם לא מספרים, אבל זה משאיר אותנו בעולם משלנו. לכל דמות יש את העולם שלה והיא נשארת בו. כשסיפרת עליי לנלה ואמרת שאני אמיתי, פתאום נמשכתי למקום הזה. כך, הופענו פה אחד אחרי השני ועכשיו אנחנו קשורים למקום הזה. לעולם הזה שיצרת".

עכשיו הייתי מבולבלת לגמרי. מבולבלת וקצת מפוחדת. חשבתי שהם כולם נחמדים כאן, אבל אני רוצה את הבית שלי. את ההורים שלי ואת האחים והאחיות שלי. אני לא רוצה להישאר כאן.

יוני הסתכל עליי והבין מה קורה. ממש קרא את מחשבותיי.

"אל תדאגי סופי. את לא תישארי כאן. גם את וגם נלה יכולות לחזור הביתה. אתן רק צריכות להחזיק ידיים ולהגיד שאתן רוצות הביתה".

"ויותר לא אוכל לחזור לכאן? לראות אתכם? כלומר, אני רוצה הביתה אבל אני רוצה להיות גם כאן".

"אה, זה פשוט" אמר פוני. "אתן צריכות להחזיק ידיים ולהגיד שאתן רוצות להגיע לארץ הפלאות שלכן".

נלה ואני הסתכלנו אחת על השניה והנהנו. הושטתי לה יד ואמרנו שאנחנו רוצות הביתה. בבת אחת הכה בי ריח פרחי הגן ושמעתי את כל רחשיו. הצעתי לנלה לבוא אלי בסוף השבוע ולצאת לטיול בארץ הפלאות שלנו. עכשיו היתה לי חברה אמיתית שהיתה שותפה גם לעולם הדמיון שלי.