רגע בלתי צפוי

תום התכונן לצאת לדרך. הוא יוצא למסע הגדול של חייו. מלאו לו 25 שנים והוא טס לטיול של חודשיים באירופה. הכל תוכנן מראש, לפרטי פרטים. ככה זה כשתום מחליט לעשות משהו, הוא חייב לדעת הכל מראש. להתכונן לקראת הצפוי ולקראת הבלתי צפוי. לדעת היכן יבלה בכל יום יום והיכן יישן בכל לילה. איך יגיע מנקודה לנקודה. אי אפשר להשאיר דברים ליד המקרה.

החברים הקניטו אותו. תהיה ספונטני הם אמרו, פשוט תיסע. והוא הראה להם בטבלאות שלו: הנה,אתם רואים? כאן, בטיול בברצלונה, כתוב לי "ללכת לאיבוד ברובע הגותי" ויש את זה בעוד כמהמשבצות בטבלה. החברים לא הבינו אותו. איפה חוש ההרפתקנות שלך הם שאלו, ותום נע באי נוחות. "תבינו, אני לא יכול בלי לדעת מראש. הכל צריך להיות ידוע. אני חייב להיות בשליטה".

אבל אז, גילה כמה המשפט שסבתו נהגה לומר, נכון. בכל פעם שתכנן משהו שלא יצא בדיוק כפי שרצה היא ליטפה את ידו באהבה ואמרה לו: "ככה זה תומי'לה. וֶוען דֶּער מֶענְטְשׁ טְרָאכְט, גאט לָאכְט; האדם מתכנן ואלוהים צוחק".

מרוב התרגשות, בקושי ישן בלילה. סוף סוף הגיע הבוקר. תום קם והחל להתארגן. שרותים ומקלחת, ועכשיו התלבטות: לשתות קפה או לחכות כבר לשדה התעופה. נזכר שהמקרר ריק. בכוונה לא השאיר מוצרים שעלולים להתקלקל, ואם כך, אין חלב לקפה. ההחלטה התקבלה בשבילו. נשאר לסגור את ברז המים הראשי המוביל לדירה, לבדוק שהחלונות סגורים ואין מכשירים ששכח לכבות. כמובן שגם בשביל זה הייתה לו רשימה והוא בדק שכל אחד מהמכשירים המופיעים בה, כבוי.

הכל מוכן ומסודר, אז למה הוא מתמהמה? נראה שבכל פעם שהוא משלים משימה, הוא מוצא או ממציא משימה נוספת. דוחה את היציאה עוד קצת. המונית שהזמין תגיע בעוד כמה דקות והוא לא רוצה להיות בלחץ. מעדיף לצאת, לוודא שהבית נעול ולחכות למונית.

סיבוב אחרון בבית, הוא מוכן לצאת ואז הפעמון מצלצל. מי זה יכול להיות בשעת בוקר מוקדמת כזאת? חוץ מזה, הוא לא יכול להתעכב. הרי יש לו סדר יום שנקבע מראש והמונית תכף תגיע. ניסה להתעלם מהצלצול, אבל לפעמון חיים משלו. צלצול קצר, המתנה ושוב צלצול קצר. לאחר שלושה צלצולים כאלה הוא פתח את הדלת בחשש.

"תום?" "כן. מי…", אבל הזר קוטע את דבריו בנימוס. "שלום, אני שחר. הנהג שלך".

תום מבולבל לחלוטין. חשב שאולי זה נהג המונית שהקדים, אבל הבחור שעומד בפתח, לבוש בחליפה ובחולצה מכופתרת ומגוהצת. לא בדיוק נהג המונית הטיפוסי. ובכלל, הוא לא אמור לדעת את שמו. מישהו מתבדח על חשבונו.

"א א אני לא מבין. נראה לי שחלה טעות".

הוא מנסה להסביר שאין לו זמן ועוד מעט תגיע מונית שהזמין, אבל שחר מחייך ומתעקש.

"תום כספי, נכון?" תום מהנהן ושחר מצביע על מכונית הבנטלי שממתינה מול הכניסה לבנין: "נשלחתי לאסוף אותך. אני אסיע אותך לקיסריה".

"לא, אתה לא מבין. יש לי כרטיס טיסה לספרד. הכל תוכנן והוזמן מראש. אני מחכה למונית שתיקח אותי לשדה התעופה. מה פתאום קיסריה".

החיוך לא מש משפתיו של שחר. "כן, נאמר לי שיהיה קשה לשכנע אותך".

הוא מוציא מעטפה מכיסו ומוסר לתום. על המעטפה כתוב: "תומי'לה". כתב היד מוכר לו, אבל זה לא ייתכן. היא נפטרה לפני שנה. הוא פותח את המעטפה ומוצא מכתב בכתב ידה של סבתו:

"תומי'לה שלי,

שחר בטח מפריע לך בביצוע תכנית כלשהי. היום אתה בן 25. אולי תכננת את הטיול הגדול לאירופה. אולי אתה בדיוק מתכוון לצאת לדרך. כן? ניחשתי נכון? הרי אתה כל כך מתוכנן ועל הטיול הזה דיברת הרבה. אני בטוחה שהכל מתוכנן. כל יום וכל דקה בטיול הזה. אבל, ככה זה תומי'לה. ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט; האדם מתכנן ואלוהים צוחק. תצטרף בבקשה לשחר וצא למסע חייך האמיתי. מסור לו את פרטי הטיול שתכננת והוא יטפל בכל השינויים הנדרשים.

סבתא גרטה"

השעה מאוחרת, המונית שהזמין לא הגיעה ותום אובד עצות. שחר מחליט לקחת את העניינים לידיים.

"תראה, אני מבין שאתה מבולבל. לא כך חשבת שיראה היום הזה. על המונית שהזמנת ועל הטיסה לברצלונה ידענו מראש וביטלנו אותן. גרטה הכירה אותך היטב והשאירה הנחיות מפורטות. אני מציע שתצטרף אליי ונצא לדרך".

בהחלטה של רגע, תום מחליט להצטרף לשחר. הרי סבתא גרטה היא זו שגידלה אותו כשהוריו נפטרו. הוא אהב אותה בכל ליבו וידע שתמיד רצתה רק את טובתו. בכל מקרה, הוא מרגיש שהשליטה שלו במהלך העניינים מתפוגגת, הוא נתלש מכל המוכר והצפוי והולך אל הלא נודע.

באופן בלתי צפוי, הוא חש תחושת שחרור והקלה. לפעמים, אבדן השליטה משחרר.