קוראת המחשבות

"אוף, אני לא רוצה ללכת לבית ספר היום. אולי אמציא תירוץ ואז אוכל להישאר בבית?"

"בוקר? איך כבר בוקר? בקושי ישנתי בלילה. מה יהיה?"

"קדימה, אני רוצה ללכת לגן. יעל מחכה לי".

"לא נוח לי בטיטול המלוכלך ואני רעב. שמישהו יבוא כבר לטפל בי".

מירי תופסת את הראש ונאנחת. כל כך הרבה רעש על הבוקר. מאז התאונה היא שומעת את המחשבות של הסובבים אותה. הבית שקט. אף אחד לא קם, אפילו התינוק לא בוכה. אבל לה אין שקט. בהתחלה, שמחה על היכולת החדשה. שמחה על כך שעכשיו תוכל לדעת מה האדם שמולה חושב. אי אפשר להסתיר ממנה כלום. מהר מאוד השמחה התחלפה במצוקה. תארו לכם שאתם מוקפים באנשים שלא מפסיקים לצעוק. קשה להתמודד עם זה.

היא קמה וניגשת לתינוק. צריך לטפל בו לפני כולם. היא מורידה את הטיטול המלוכלך, מנקה ושמה קרם. עכשיו התינוק מבסוט. סופסוף נעים לו. "אבל אני רוצה אוכל". מירי מחייכת אליו ומרגיעה אותו. הינה הבקבוקי שלך. עכשיו הוא עסוק בהנאה מהאוכל ומחשבות לא טורדות את מוחו הקט.

מירי נאנחת ומתלבטת למי לגשת עכשיו. קודם תרגיע את בן העשרה. היא ניגשת לאמיר והנער מקבל את פניה בפרצוף מעורר רחמים. "נו, מה לומר? הבטן או הראש?". מירי קוראת את המחשבה ומחייכת. לפני שאמיר מספיק לדבר היא אומרת לו: "אתה יודע מה אמירי? היו לך עכשיו כמה ימים לחוצים. גם בלימודים וגם באמוני הכדורגל. אולי תישאר בבית היום? תוכל לקום מאוחר יותר, לקרוא ספר שאתה אוהב או לשחק בפלייסטיישן. מה דעתך?". אמיר מקשיב ופיו נפער בפליאה: "אמא, איך ידעת? את ממש קוראת מחשבות. אז אני יכול להישאר בבית?". עוד ילד רגוע וקצת יותר שקט לה בראש.

עכשיו לחלק הקל. "גילי, הגיע הזמן לקום. יעל מחכה לך בגן". גילי קם בשמחה, הולך לשרותים ולצחצח שיניים ובינתיים חושב: "אוף, שכחתי להגיד שאני רוצה ללבוש היום את מכנסי הג'ינס היפים שלי". מירי, שכבר הכינה לו מכנסיים אחרים, נאנחת ומוציאה את מכנסי הג'ינס. גילי חוזר בריצה לחדר ואומר: "אמא, אני רוצה ללבוש" ומחייך. "איך ידעת שזה מה שאני רוצה ללבוש היום?".

מחדר השינה מגיע אליה בליל של מחשבות: "לספר? איך לספר? אולי לא היום." מירי נאנחת ונכנסת לחדר. היא יודעת כבר מאתמול שפיטרו אותו מהעבודה. הרי רק על זה היה מסוגל לחשוב מאז שחזר הביתה. אבל היא רוצה לתת לו לספר בדרכו שלו. היא מתיישבת על המיטה, ליד רוני, מלטפת את פניו ושואלת אם קרה משהו. רוני מבין שאין ברירה. צריך לספר. "פיטרו אותי אתמול מהעבודה". מירי רוצה להגיד שהיא יודעת, אבל היא מעדיפה לתת לו לדבר. מבקשת שיספר לה מה קרה. היא מחבקת אותו ואומרת שיהיה בסדר.

"נדבר כשאחזור. עכשיו אני חייבת לקחת את גילי ואת יונתן לגן ולמעון ואחר כך יש לי פגישה בעבודה. אשתדל לחזור מוקדם". את אנחת הרווחה הפנימית של רוני, היא שומעת כבר כשהיא מחוץ לחדר. היא מסיימת להתארגן וגם הילדים מוכנים.

הנה מגיע הרגע ממנו היא חוששת. היא יודעת שברגע שתפתח את הדלת, יכו בה המחשבות של כל ההולכים והשבים. קשה לה להתמודד עם הרעש הבלתי פוסק הזה. כבר כמה שבועות שזה ככה. חשבה ללכת לרופא, אבל מה היא תגיד? הרי לא יאמינו לה. יחשבו שהשתגעה. יגידו לה שהיא חיה בסרט. לא, היא חייבת למצוא לזה פתרון בעצמה. יוצאים לדרך. גילי רץ בשמחה לגן ויונתן ממאן להיפרד. הוא נצמד אליה בחוזקה עד שרינה הגננת באה לקראתו. יונתן מחייך. "אני אוהב את רינה. היא חמודה". מירי נפרדת מיונתן וחוזרת לאוטו.

עכשיו לעבודה. פגישה קשה מחכה לה. היא צריכה לשכנע את הלקוח שהפתרון שלה לבעיה אמנם לא שגרתי, אבל הוא הפתרון הנכון. גם כאשר המוח לא מותקף במחשבות של אנשים זה לא קל. היא משתלבת בתנועה הסואנת, מנסה להסיח את דעתה מהרעש. מגיעה לחניון ושומעת בראשה את הלקוח: "אני לא יכול לתת לה להמשיך. אפעיל נגדה את מנכ"ל החברה. אנחנו נפגשים לארוחת צהריים היום. מצידי, שיפטרו אותה". מכיוון אחר, מגיעות רטינות: "אני חייב למצוא דרך לנטרל אותה. אמנם הפתרון שלה נכון, אבל הוא יקר מידי והלקוח לא אוהב אותו. קשה להתמודד איתה ואני לא יכול לפטר אותה".

מירי מנסה לתמרן לחניה אבל קול המחשבות שלה ושל הסובבים אותה הופך למערבולת. היא לא מצליחה להתרכז בחניה. לוחצת בכוח על דוושת הרוורס והרכב פוגע בחוזקה בקיר החניון. מירי מאבדת את ההכרה. כשהיא פוקחת את עיניה, היא שומעת שקט. שקט מופתי. ואז מגיעים אליה קולות האנשים: "לא נראה שהיא נפצעה. כנראה שהתעלפה מעוצמת החבטה". "את בסדר? מה קרה? האמבולנס כבר מגיע".

היא שומעת את מה שהאנשים אומרים. היא ממש שומעת את הקולות שלהם, אבל אין לה מושג על מה הם חושבים. מירי מבינה שהשקט חזר אליה ומחייכת. זהו, עכשיו אפשר להירגע. "כן, אני בסדר. פשוט הטרידו אותי הרבה מחשבות ואיבדתי שליטה לרגע. עכשיו אני רגועה".