סיפור גבורה

נילי קמה לעוד יום רגיל. בוקר שגרתי של הכנת כריכים לבנות, קפה עם קרואסון קטן ויוצאים לעבודה.

השגרה שלטה ביד רמה גם בעבודה. לחץ אינסופי, משימות שיש להשלים או לקדם והיא תמיד במרכז. תמיד בעין הסערה. כולם ניגשים אליה, נעזרים בה והיא נענית בשמחה.

היום הסתיים והיא יצאה לפגישה עם חברה. דבר לא הכין אותה לארועים הבאים.

כאשר הגיעה לבית הקפה, לילך כבר הייתה שם, יושבת ליד השולחן הקבוע שלהן, שקועה בטלפון. נילי ניגשה לשולחן והתיישבה. לילך, עדיין שקועה בטלפון, רטנה: "יושבים כאן…", הרימה את מבטה אל החיוך המשועשע של נילי ושתיהן פרצו בצחוק.

החברות שלהן התחילה באוניברסיטה ומאז הן חברות טובות. הן מקפידות על המפגש החודשי הזה ולא מוכנות לוותר עליו. בני הזוג יודעים שאסור להפריע להן בזמן המפגש גם אם הוא מתארך.

"בואי נשתה משהו ונלך לטייל" אמרה לילך. נילי נדרכה. היא הבינה שמשהו מציק ללילך והיא חסרת מנוח ולכן הציעה שיקחו קפה ויצאו לדרך. מזג האוויר היה נעים. נילי הציעה שילכו לכיוון הפארק שם תוכלנה להסתובב וגם לשבת.

"בואי נשב כאן על הספסל" הציעה נילי, ולילך נענתה לה.

במרכז הפארק היתה בריכה בה שטו ברווזים. הכל היה פסטורלי ורגוע ובפארק היו מעט אנשים. חלק הולכים, חלק רצים וחלק על שביל האופניים.

על הדשא, ישבה משפחה. אשה צעירה עם שלושה ילדים קטנים: ילד כבן ארבע, ילד בן שנתיים ותינוקת שזחלה על השמיכה הפרושה על הדשא. הילד הגדול יותר היה שקוע בספר, מתעמק ומעלעל בדפים כמו בוגר. הילד בן השנתיים התקשה לנוח והתרוצץ ברחבי הדשא. האם, נינוחה ורגועה ישבה על השמיכה.

נילי הקשיבה לדבריה של לילך שסיפרה על הבעיות שיש לה עם הבן המתבגר שמסתגר כל היום בחדרו וכבר הודיע שהחיים קשים לו. בן הזוג שלה מתעלם והיא לא יודעת מה לעשות. נילי מקשיבה ומתלבטת מה לומר. היא חוותה את אותו הדבר עם הבת שלה ויודעת שההתמודדות לא פשוטה.

בעודה מתלבטת מה לומר, היא קלטה בזווית העין את הילד הקטן רץ לכיוון המים. בתחילה, התעלמה. הרי אמא שלו איתו וזו אחריותה. אבל נילי לא רגועה. מה יקרה אם הקטנצ'יק יכנס למים? הרי אין פה מציל וגם מעט האנשים שהיו שם נעלמו.

לילך מנסה למשוך את תשומת ליבה ולהחזיר אותה לשיחה, אבל נילי דרוכה. הילד רץ והחליק אל תוך הבריכה. עכשיו גם הילד בן הארבע קם והולך לכיוון הבריכה. האם נכנסה להתקף חרדה ולא יכלה לעשות כלום.

נילי בוחנת את האפשרויות: לילך לא יודעת לשחות והאם לא מתפקדת. נילי מבקשת מלילך שתעצור את הילד הגדול ותלך להרגיע את האם.

עכשיו, היא ניצבת בפני בעיה. היא מבינה שהיא חייבת להכנס לבריכה, אבל יש לה אלרגיה למים. כן. שמעתם נכון אלרגיה למים. שנים שאינה הולכת לבריכה או לים. הפעם האחרונה כמעט נגמרה באסון כאשר הפריחה החלישה אותה וגרמה לירידה משמעותית בלחץ הדם.

הכל חולף בראשה בשבריר שניה ותוך כדי המחשבה היא כבר רצה אל המים. לילך קוראת לה: "נילי,עצרי. את מסתכנת" ונילי אפילו לא מסובבת את הראש. היא מגיעה אל המים בכמה צעדים, נכנסת אל הבריכה ומיד תופסת את הפעוט שבלע כבר לא מעט מים.

עכשיו צריך לצאת איתו מהבריכה ונילי מרגישה את השלפוחיות הנוצרות אצלה בעור ואת הירידה בלחץ הדם. מסוחררת לגמרי, היא מגיעה אל שפת הבריכה, מניחה את הילד ומתעלפת.

כעבור כמה דקות היא פוקחת את עיניה ורואה מהומה מסביב. בנתיים התאספו כמה אנשים ולכל אחד יש מה לומר:

– "תרימו לה את הרגליים"

– "תנו לה לשתות"

– "היא צריכה משהו מתוק"

– "צריך לשפוך עליה מים"

נילי שומעת את המשפט האחרון ומזדעקת: "לא, רק לא לשפוך עליי מים".