מפגש עם וינסנט

אני מתרגשת. היום אני הולכת לפגוש אותו. ראיתי אותו פעם מרחוק אך לא העזתי לגשת. כן, את וינסנט ואן גוך. החלטתי שהיום אדבר איתו ויהי מה. אמצא את הדרך להגיע אליו שוב. ואכן הגעתי. הוא שוכב במיטה, בחדרו שבסן רמי, שקוע במחשבות, ופתאום אני מופיעה בחדרו.

הוא מסתכל בתמיהה: "מי גבירתי? הכיצד זה נכנסת לחדרי?"

אני מחייכת במבוכה ולא יודעת איך להסביר. הרי אם אגיד לו שלפני מספר דקות הייתי במאה אחרת וביבשת אחרת, הוא לא יאמין. יהיה בטוח שאני אחת החולות המאושפזות כאן. למען האמת, גם אני מתקשה להאמין. הרי זה עתה הייתי שקועה בדיוקן העצמי שלו משנת 1887 שתלוי במטרופוליטן.

פשוט שקעתי לתוך הציור והגעתי איכשהו לשנת 1889 לסן רמי. בפינת החדר אני מזהה את "ליל כוכבים" ופי נפער. מבינה שהגעתי מספר ימים לאחר ציור התמונה שכה אהובה עליי. "ה… ה… ה… הציור הזה", אני מגמגמת.

"הסתכלי מהחלון. את רואה? זה הנוף הנשקף אליי. רציתי לבטא אותו בציור. הנה עץ הברוש, והנה הבתים של סן רמי".

"והשמיים? הכוכבים? הם נראים ממש בתנועה. איך עשית את זה?"

ואן גוך מביט עליי בתמיהה, בטוח שאני יציר דמיונו, ומחליט לשתף פעולה. אולי כך יצליח להיפטר מרוח הרפאים שפלשה לחדרו ומטרידה את מנוחתו.

"זה פשוט משיכות מכחול עם הרבה צבע. את מבינה? אני חסר מנוחה וזה מתבטא גם בציור. אני מנסה למצוא מזור לנפשי."

"אתה מבין שזו יצירה גאונית? תשומת הלב לכל משיכת מכחול, הצבעים העזים. הכל מבטא סערת רגשות".

"אה, גבירתי? הכל בסדר? שעת הסגירה מתקרבת ואת עומדת כאן כבר הרבה זמן".

אני מסיבה מבט ורואה את השומר מהמוזיאון מביט עליי במבט דואג. אני מביטה עליו וכמעט נפלט לי מהפה "למה הפרעת לשיחה שלי עם וינסנט? בדיוק כשהוא החל להיפתח".

אבל, רק כמעט. אני מתעוררת מהחלום שהייתי בו, חוזרת אל המציאות ומחייכת אל השומר:

"כן, הכל בסדר, פשוט שקעתי בתמונה".