מדריכת הכושר והמתאמן הקשיש

(או, סופסוף. חדר עם דלת כתומה. יש גם שלט. אבל אין זמן. אני כבר מאחרת. קדימה צריך להתחיל את האימון)

"29, 30, 31. קצב. קצב. עוד מאמץ קטן. לא לוותר".

"12" (התנשפות) "13" (התנשפות). (איני יכול עוד. היא מהירה מדי). "רגע המתיני נא. אני לא מצליח לנשום".

"קדימה לכווץ את הבטן ועוד פעם. להרים את הישבן. לשאוף. לנשוף".

(איזה יאוש. למה אין פה מישהו צעיר וחטוב? למה הקשיש הזה שבקושי נושם?)

"מיידלע" (אני קורא לה והיא לא עונה. לא הבינה? לא שמעה? מתעלמת?)

"גבירתי הצעירה" (כלום. כאילו אינני קיים. היא ממשיכה לספור במרץ ולהנחית הוראות)

(מה הוא ממלמל שם? לא מצליחה להבין את הקשקושים שלו. בטח סתם זקן סנילי שנקלע לפה בטעות. אני רוצה ללכת מפה. לא חשוב לאן. רק ללכת)

"היי, אתה, לא ככה. להרים את הרגל גבוה. גבוה יותר. אתה יכול. מה מה אמרת?"

(אני כאן רק בגלל שאשתי הכריחה אותי. הייתי מעדיף לשבת עכשיו בפינה מוצלת ולשחק שחמט עם ראובן, אבל רעיה החליטה שאני לא שומר על עצמי. גידלתי כרס. נו באמת, אני בן 70 מה היא רוצה ממני?)

"אני לא יכול להרים את הרגל גבוה יותר. זה המירב שביכולתי לעשות. למה את מתעללת בי?"

(מתעללת? מתעללת? אני אראה לו מה זה מתעללת. ניסיתי לתת תרגילים קלים. אבל זהו גמרנו)

"קדימה כפיפות בטן. יותר גבוה. לכווץ את הבטן יותר. לא לשכוח לנשום".

(אני נשכב באפיסת כוחות. הדופק שלי לא סדיר ולחץ הדם הרקיע שחקים. אני חייב את הכדור מתחת ללשון. מזל שיש לי לחצן מצוקה אל רעיה. אני לוחץ והיא מתפרצת אל החדר. מבט אחד מספיק לה, והיא דוחפת לי את הכדור מתחת ללשון. הוא מתחיל לעבוד ואני נרגע)

"מה זה? מי את? יש כאן שיעור ואת מפריעה. ממש חוצפה. ואתה? מה זו המנוחה הזו באמצע השיעור?"

(אני מסדיר את נשימתי, מתיישב לאט ובעזרתה של רעיה מצליח לקום. הרגליים רועדות)

"הקשיבי היטב עלמתי. אני בן 70! 70! לא 17! ויש לי בעיית לב. כמעט הרגת אותי".

"אז למה נכנסת לשיעור הזה?"

"מה זאת אומרת? השלט על הדלת אמר התעמלות לבני הגיל השלישי!"

(אני במבוכה. שוב נכנסתי בטעות לשיעור הלא נכון. מיהרתי כי אורי עיכב אותי קצת. דיברנו ולא שמתי לב שהזמן חלף. איך אפשר לשים לב לזמן כשזוג עיניים כזה מסתכל עלייך? אז רצתי מהר. אמרו לי שזה החדר עם הדלת הכתומה. נו באמת, דווקא כתום. יש לי סוג של עיוורון צבעים. אני לא רואה את הצבע הכחול. יותר נכון אני רואה את הצבע הזה כמו כתום. אז נכנסתי לחדר הראשון שראיתי עם דלת כתומה. מי קורא שלטים?)

"אה, אני לא רואה את הצבע הכחול. חשבתי שהדלת כתומה. זה מה שקרה".

(הזוג מסתכל עליי במבט מלא רחמים ויוצא לאיטו מהחדר).