זאביק ואני (כיפה אדומה, הסיפור שלא סופר)

הדבר היחיד שנכון בסיפור, כפי שמספרים אותו, הוא השם שלי. באמת קוראים לי כיפה אדומה. טוב, אתם מבינים למה. החברים קוראים לי כִּיפִּי. נכון, יש לי סבתא שגרה בבקתה בקצה היער והלכתי לבקר אותה. אבל כל מה שסיפרו על זאביק הוא שקר וכזב ואני כאן כדי לספר את האמת.

את זאביק ראיתי בפעם הראשונה כשהיה גור קטן וחמוד ואני הייתי בת חמש. טיילתי עם סבתא ומצאנו אותו מיילל, ליד אחד העצים. סבתא אמרה שהוא עצוב. כנראה שנשאר בלי אמא ובלי להקה. ניסיתי להתקרב אליו והוא ברח. סבתא אמרה שיהיה לו קשה לחיות לבד ביער. הוא קטן מידי. התחלתי לבכות וסבתא ניסתה לנחם אותי.

החלטנו להשאיר לו קצת אוכל וגם חלב. התרחקנו כדי שהוא לא יחשוש והסתכלנו מרחוק. אני חיכיתי בהתרגשות ואמרתי לסבתא שאני רוצה לאמץ אותו ולקרוא לו זאביק. סבתא רק חייכה ואמרה נראה. כשחזרתי הביתה סיפרתי לאמא והיא אמרה שאי אפשר לאמץ זאב. הוא יצור חופשי ופראי ואי אפשר לביית אותו. ידעתי שלא אצליח לשכנע אותה, אז ניסיתי עם אבא והוא הציע פשרה. הוא אמר שלפחות בהתחלה, צריך לדאוג לזאביק כדי שישרוד. החלטנו שאני אעבור לסבתא לשבוע או שבועיים וביחד איתה, ננסה לדאוג לו לאוכל ולשתיה ואחר כך נחליט. בכל מקרה, הוא יישאר ביער.

כך התחיל סיפור האהבה ביני ובין זאביק. בכל בוקר פתחתי את דלת הבקתה של סבתא וראיתי אותו מרחוק. הנחתי צלוחית חלב ואוכל בקצה היער וחזרתי לבקתה. הצצתי מהחלון וראיתי שזאביק מתקרב לאוכל, מרחרח ואוכל. כשסיים לאכול נפנף בזנב, כאומר שלום, ומיהר אל היער. כך חלפו שלושה שבועות. זאביק התרגל אליי וכבר לא ברח ממני.

אחרי שחזרתי הביתה, באתי בכל שבוע לבקר. זאביק חיכה לי כבר בקצה היער וליווה אותי עד הבקתה של סבתא. הרגשתי כמו נסיכה שהולכת עם שומר ראש אישי. כעבור שנתיים, חיינו השתנו. אני כבר הייתי עסוקה עם הלימודים והחברות בבית הספר. לא בכל שבוע הגעתי לסבתא וכמובן שלא פגשתי את זאביק. אם טיילתי עם חברות ביער, זאביק שמר מרחק ולא התקרב. עכשיו גם הוא היה עסוק. הוא פגש זאבה צעירה והם החליטו להקים משפחה ולהקה.

באחת הפעמים שהגעתי, ראיתי אותו מרחוק איתה ועם ארבעה גורים. לא חשבתי הרבה והתקרבתי אליהם. הזאבה קיבלה את פניי בשיניים חשופות ובנהמות. זאביק התנפל עליי. בהתחלה נבהלתי. חששתי שהוא שכח אותי ורואה בי סכנה למשפחתו, אבל מיד הבנתי שאני לא בסכנה. הוא החל ללקק אותי ולקפוץ משמחה. הזאבה שמרה מרחק. הגורים ניסו להתקרב, אבל היא הרחיקה אותם. עכשיו כבר היה לנו מנהג קבוע. אני חזרתי לבקר את סבתא כל שבוע. אמא תמיד שלחה לה אוכל ואני התנדבתי ללכת בשמחה. זאביק חיכה לי בקצה היער ולפעמים התלוו אלינו גם חלק מהגורים. ניסיתי להתיידד עם הגורים אבל בכל פעם שהתקרבתי קצת, אמא שלהם נהמה ממרחק והם נמלטו. זאביק ליווה אותי עד שהגענו לסבתא. היא יצאה לקבל אותנו בחיוך וקיבלה חיבוק וליקוק מזאביק והוא הלך לדרכו. מעולם לא נכנס לתוך הבקתה. בבית הספר קראו לי הילדה של הזאבים. אף אחד לא הבין את הקשר המיוחד שיש לזאביק ולי. ככל שבגרנו, החברות הפסיקו לטייל איתי ביער. הסתובבו שמועות על זאבים מסוכנים שתקפו ילדים. אני ידעתי שזאביק תמיד יגן עליי.

כאשר הייתי בת עשר, ההורים שלי נסעו לשליחות של שנה בחו"ל ואני, כמובן, נסעתי איתם. אחת הדודות באה להיות עם סבתא ובכל פעם שהיא ראתה את זאביק מתקרב, היא גירשה אותו. לא עזרו בקשותיה של סבתא שרצתה לראות את זאביק. בכיתי גם בגלל סבתא וגם בגלל זאביק. ניסיתי לדבר עם הדודה ולהסביר לה מי זה זאביק. היא התייחסה אליי כאל ילדה קטנה שמדברת שטויות והייתה בטוחה שגם סבתא לא כל כך מבינה מה קורה. בסוף, השליחות נמשכה שנתיים.

כאשר חזרנו מהשליחות, מיהרתי לרוץ לסבתא. התאכזבתי שזאביק לא קיבל את פניי בקצה היער וקיוויתי לראות אותו אחר כך. כאשר התקרבתי לבית של סבתא שמעתי צעקות. עמדה שם חבורה של אנשים חמושים ברובים. שאלתי מה קרה, ונעניתי: "הייתה כאן להקת זאבים גדולה. גידרנו חלק מהיער ואת כל חברי הלהקה הצלחנו להבריח לשם. רק הזאב הבוגר נשאר ומסרב לעזוב. הוא מתקרב לבית של סבתא שלך. הוא כבר התנפל על דודה שלך כשניסתה לגרש אותו. אנחנו חייבים להרחיק אותו מכאן. הוא ממש מסוכן".

התחלתי להתווכח איתם. ניסיתי להסביר שזה זאביק. הוא לא מסוכן והוא בסך הכל רוצה לבקר את סבתא. הם לא היו מוכנים לשמוע. אמרו לי שאני ילדה קטנה ואני לא מבינה כלום. ניסו להסביר לי שאם הם לא יטפלו בזאב, הוא יטרוף את סבתא. מתוך הבית סבתא קראה לי וביקשה גם מהאנשים להכנס. גם לסבתא הם לא היו מוכנים להקשיב. הם היו בטוחים שהיא מבולבלת.

התחמקתי מכולם והלכתי ליער. זאביק חיכה לי שם. הוא כבר היה בן שתים עשרה ועדיין ניגש אליי לחיבוק ולליקוק והתבונן בי בעיני הענבר שלו. התיישבתי והוא רבץ לצידי. ידעתי שהוא כבר מבוגר מאוד והחלטתי שאני חייבת להציל אותו. ניסיתי למשוך אותו לעבר האזור המגודר אבל לו היו תוכניות אחרות. הוא פנה לכיוון המאורה בה גדלו גוריו ואני הלכתי בעקבותיו. ישבנו שם קצת ואני התחלתי לדבר.

"תראה זאביק, אני מכירה אותך מאז שהיית גור. גדלנו ביחד ואני יודעת שאתה לא מתכוון לפגוע באיש. אבל, תבין, במשך הזמן הלהקה שלך גדלה והאנשים שמסביב החלו לפחד. מציאות וסיפורי מעשיות התערבו אלה באלה. בבקשה בוא איתי לאזור המגודר. הם לא יניחו לך לחיות כאן".

הוא הסתכל עלי, הנהן בראשו וקם. הלכנו ביחד עד שהגענו לחלק מרוחק ביער. ליד הגדר ראיתי את אבא שלי. הוא סימן לי להתקרב אליו ושאל אם זאביק בא לחיות באזור המגודר. אמרתי שכן ואז הבנתי שיש לנו בעיה. איך נכניס את זאביק פנימה? אבא חייך והוציא קאטר מכיס המעיל. הוא פתח פתח בגדר וזאביק נכנס דרכו. שמעתי את יללות הזאבים מרחוק. זאביק פצח ביללה משלו ולאחר מבט קצר לכיווני, רץ לכיוון היללות. בינתיים אבא סגר את הפתח בגדר.

ועכשיו? עכשיו אני מוצאת את הספר הנוראי הזה שמספרים בו סיפור שקרי עליי ועל זאביק. אז רק שתדעו: זה סתם שיימינג. הסיפור האמיתי הוא מה שסיפרתי כאן.