העריץ

"מי יגיד לעריץ שהוא עריץ?" כך תוהה לורד וטינרי, השליט הכל יכול של אנק-מורפורק, בספרו של טרי פראצ'ט "מהומה רבה על לא דוור". הוא שואל את המזכיר שלו האם הוא עריץ, ולאחר שהוא נענה בשלילה הוא תוהה: מי יגיד לעריץ שהוא עריץ?

יענקל'ה חי בקהילה קטנה שאותה ניהל יוסף. יוסף לא ידע לקבל "לא" כתשובה. הוא קיבל החלטות וציפה שהקהילה תתיישר ותפעל בהתאם.

יענקל'ה לא הרגיש בנוח. תמיד היה נפש חופשיה. רצה לקבל את החלטותיו בעצמו.

היום בבוקר החליט שבא לו לטייל ביער הקרוב. פשוט בא לו. אשתו ניסתה להניא אותו מכך: "יש זאבים ביער ולאחרונה אומרים שראו שם גם דוב. אולי יתנפלו עליך?" ויענקל'ה בשלו. "אני יודע לשמור על עצמי" אמר ויצא לדרכו.

השמש זרחה והוא פיזם לעצמו שירים שונים עד שהגיע לגבול העיירה. שם פגשו אותו שומרי היער: "אין כניסה ליער". הוא מתעקש: "אבל אני רוצה. למה אתם מונעים ממני?"

השומרים מפנים אותו לשלט: סכנה! אין כניסה ליער! בפקודת יוסף!

יענקל'ה מתרגז: "די כבר עם העריץ הזה אני לא מוכן שהוא יכתיב לי מה לעשות".

השומרים מגחכים: "אתה רוצה לומר לו את זה?"

יענקל'ה מבין שאפסו סיכוייו להיכנס ליער. הוא סב על עקבותיו והולך לביתו של יוסף. השומרים שם מקבלים את פניו בברכה ואומרים לו שיוסף מחכה לו.

הוא מתבלבל. מחכה לו? איך הוא יודע שאני מגיע אליו? האם הוא יודע למה הגעתי? אולי כדאי לברוח?

בעודו הולך ומתלבט, יוסף יוצא לקראתו הוא מחייך אליו. יענקל'ה נבוך. לזה לא ציפה.

"כן, יענקל'ה, מה רצית לומר לי? אשמח לשמוע".

"רציתי לומר שאתה ממש מגן עלינו. כן, זה מה שרציתי לומר".

יוסף מרים גבה ונאנח. זהו, הפסדתי. אפילו יענקל'ה לא העז.