החברות

אני מביטה בתמונה ונזכרת באותו היום. אני יחד עם אנה והלנה, חברותי הטובות, חוזרות הביתה אחרי יום עמל מעייף. עוד יום של טיפוס במעלה המדרגות המובילות מהכפר אל השוק. הנעליים שלי, יחסית חדשות. הנעליים של אנה והלנה כבר שחוקות מהליכה. כל יום אנחנו לוקחות את מרכולתנו, עולות במעלה המדרגות ומוכרות אותה בשוק. היום היה יום מוצלח במיוחד. כל התוצרת נמכרה. בדרך הביתה, במורד המדרגות, התיישבנו. תש כוחן של הרגליים ותש כוחנו. צריך להתאושש לקראת העבודה המצפה לנו בבית. אנחנו מנצלות את הזמן כדי להעלות זכרונות ולהחליף חוויות. גדלנו יחד באותו הכפר.היינו הפרחחיות של הכפר. בכל מקום שהייתה מהומה, ידעו: סופיה, אנה והלנה תהינה במרכז.אנה נזכרת ביום בו רצנו דרך השדה של השכן. תמיד חיפשנו קיצורי דרך. תמיד אחרנו. היינו בנות חמש, אולי שש. יצאנו לשחק בחוץ. רצנו, התחבאנו אחת לשניה. הגיע זמן ארוחת הצהריים. האמהות מחכות לנו כדי שנעזור עם הקטנים. לכל אחת מאיתנו יש אחים או אחיות. אנחנו הבנות הגדולות. ילדות קטנות, אבל צריכות לעזור בעבודות הבית. ממהרות לחזור הביתה ומסתכלות על השדה של השכן. יוסף קראו לו. איש כבן שישים, סמוק פנים וזעפן. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מנסות לקצר כך את הדרך הביתה. הרי ממש מעבר לשדה שלו, נמצאים הבתים שלנו. בכל זאת, התלבטנו. ידענו שאם ניתפס יהיו צעקות ואולי אפילו מכה או שתיים. אבל, בסופו של דבר מה הסיכוי שלו מולנו? אנחנו ילדות קטנות, קלות רגליים וקלות תנועה, והוא? קשיש וכבד תנועה. מחליטות שאין ברירה ופורצות דרך הגדר, אל השדה שלו. יוסף מבחין בנו כשאנו באמצע הדרך. הוא מתנשף ומנסה לתפוס אותנו."אתן זוכרות" אומרת אנה "איך כעס?". "והפנים שלו" אומרת הלנה "הוי הפנים האדומות שלו". אנחנו נזכרות בסצנה, ממש רואות אותה מול העיניים, ואני יודעת. עכשיו תבוא התקפת הצחוק. פרצי צחוק שאפיינו את אנה והלנה כבר אז. ואכן הוא מגיע. פרץ צחוק בלתי נשלט. אני שולחת יד. מנסה להרגיע אבל נכנעת ומצטרפת לחגיגה.