איש השלג

שנים שאני עומד כאן ביער השלג הנצחי. שומר על הבקתה המבודדת. כאן תמיד קר, אבל לי לא אכפת. הרי אני והקור אחד הם.

לפני שבוע היתה כאן משפחה. הורים וארבעה ילדים. אני מאוד אוהב את הביקורים האלה. אוהב את הרעש ואת ההמולה. הילדים מתרוצצים סביבי ומשליכים כדורי שלג זה על זה. מדי פעם פוגע בי כדור שלג תועה. הילדים תמיד באו לבדוק אותי בדאגה. לראות שלא נפגעתי. התנצלו בקולם המתוק והמשיכו לשחק. בערב, אמילי, האמא יצאה החוצה. היא עטפה אותי בצעיף האדום והחלה לדבר איתי.

"תגיד, אתה לא עייף? אתה עומד כאן יומם ולילה. ניצב כמו שומר לפני הבקתה, אך לא ברור מפני מה אתה שומר. אתה הרי לא לוחם. אתה לא יכול לעשות כלום. אפילו לברוח אתה לא יכול. איך לא נמאס לך?"

כמובן שהיא אפילו לא חיכתה לתשובה. השאירה את הצעיף עליי, הסתובבה ונכנסה לבקתה. אחר כך יצאה גרטה, הבת המתבגרת.

"אוי, אתה כל כך חמוד עם הצעיף של אמא. הנה, קח גם את הכובע שלי. עכשיו אתה מוכן לקור. טוב, יאללה. זזתי. תכף יבוא גולי עם אופנוע השלג שלו ונצא לטייל".

שוב נשארתי לבד. לפעמים אני מרגיש שרק אני נמצא ביקום. רק אני נשארתי כאן מכל אנשי השלג. אני חושב שאני זן נכחד. פעם זה לא היה ככה. היו מאות כמוני רק בסביבה הקרובה. תבינו, ביער הזה תמיד קפוא. לכן פרחנו כאן. לא הייתה סכנה לקיומנו. אה, אתם רוצים לדעת איך היה כאן? אני אנסה להיזכר.

כשהייתי ילד, היו כאן הרבה בקתות נופש. ליד כל בקתה, ניצב בגאון איש שלג. אני לא יודע מתי התחיל המנהג המגונה של לדחוף לנו גזר או כפיס עץ לפנים. הרי אנחנו לא זקוקים לאף בשביל לנשום. כנראה שככה זה נראה הגיוני יותר לבני האדם. הם הרי צריכים שהכל יהיה מסודר כמו שהם רגילים ויראה כמו שהם חושבים שצריך להראות.

אוף, שוב נסחפתי במחשבות. כן, לעת זקנה הפכתי לפילוסוף. כן, כן. אני יודע שאני נראה כמו ילד. אבל אני מבוגר. אולי לא זקן במונחים של אנשי שלג, אבל בטח לא ילד. טוב, אני אתרכז ואנסה לחזור לסיפור העבר.

אז, איפה הייתי? אה, כן. הרבה בקתות, הרבה אנשי שלג ואני עודני ילד. במשך היום תמיד הייתה מהומה מסביב. צחוק של ילדים, הרבה דיבורים ומשחקים. אני זוכר שגם אז אהבתי את הרעש שהיה כאן. הכל היה מלא חיים. אבל בערב, השתררה דממה. האנשים התכנסו בתוך הבקתות. כל משפחה עם האח הבוערת בביתה. כל משפחה ועיסוקיה.

הלילה היה הזמן בו אנו קמנו לתחיה. כל היום עמדנו במקום, ממש כמו נציבי שלג. שומרים על היער ועל האנשים. בלילה, חגגנו. ליד הבקתה שלי הייתה קרחת יער. אנשי שלג מהבקתות הסמוכות והרחוקות היו גולשים אליה. לקראת חצות, כולם עמדו במעגל והחלה עת הסיפורים. זקני השבט שפעו סיפורים. גם מהמיתולוגיה של אנשי השלג וגם מארועים שהם חוו. הנה סיפור לדוגמא, סיפור הבריאה.

בראשית אנשי השלג נראו ממש כמו בני האדם. הם החלו להופיע לצידם של האנשים שגרו במקומות הקרים. היו להם פנים ואפילו ידיים ורגליים והם הלכו ממקום למקום. אחד מאנשי השלג הקדמונים שם לב שיותר נוח להתנייד בגלישה. המיתולוגיה עמומה בקשר לסיבה. לא ברור מדוע החל לגלוש. חלק מהמקורות אומרים שנשברה לו רגל וחלק מהמקורות טוענים שהוא פשוט התעייף והתיישב. כך או אחרת, החל תהליך אבולוציוני שבו הרגליים התנוונו. לא היה בהם צורך. כחלק מהתהליך נשרו איברים נוספים. אחד האיברים הראשונים לנשור היה האף. תחשבו על זה. אנחנו עשויים משלג, כלומר מים, אז כל הגוף שלנו נושם. אין לנו צורך באיבר מיוחד לשם כך.

נו, שוב אבדתי במחשבות. תכף אתחיל להסביר לכם שאנחנו מורכבים מחמצן, הוא חלק טבעי מגופנו ולכן אנחנו לא צריכים לנשום. טוב, אני חוזר לסיפור. איפה הייתי? אה, כן. נוצרנו, אבולוציה ובעצם זהו. זה הסיפור. אני הגעתי לעולם כבר בצורה הנוכחית. קומפקטי ומתאים לחיים בשלג.

אני חושב שיש קשר מיסטי בין הבקתות לבין אנשי השלג. במשך השנים הגיעו פחות אנשים לאזור הזה. כנראה מצאו מקום אופנתי יותר. כאשר נעלמו האנשים, נעלמו גם הבקתות ויחד איתן נעלמו אנשי השלג. לא היה ארוע טרגי שחולל את המפנה. זה היה תהליך שנמשך שנים רבות.

מעבר לקרחת היער יש עדיין כמה בקתות. שמעתי מאנשי השלג שם שיש התעוררות של האזור הזה. החלו להגיע הרבה אנשים ולבנות בקתות חדשות. כנראה מנסים להחיות את העבר. ליד כל בקתה צץ איש שלג ויש דיבורים על כך שנחזור למפגשים הליליים בקרחת היער.

שקעתי במחשבות ואני רואה שעכשיו השחר עולה. הגיע הזמן לחזור לדמות של איש השלג הנייח והשתקן. אחרי הכל, אחד הסודות השמורים ביותר הוא היכולת שלנו לדבר.

אז, אף מילה! הבנתם?